פסק-דין בתיק עמל"ע 60127-03-11

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אמנון שובל - אב"ד, ועורכי הדין ערן גרינברג ואורי ויזנברג - חברים) בתיק בד"א 85/10, מיום 16.2.11, שבגדרו נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו, בתיק בד"מ פ/16/10, מיום 7.7.10, להשעות את המערער זמנית מלעסוק במקצוע עריכת הדין, מכוח סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין (להלן - חוק הלשכה).

ההליכים שברקע הערעור

2.         ברקע החלטות נשוא הערעור עמדה בקשת המשיבה מיום 25.2.10, להשעות את המשיב זמנית מלעסוק במקצוע עריכת הדין, בשל שתי הרשעות פליליות שעניינן עבירות אלימות במשפחה: האחת, הרשעה בת"פ 6598/05, של בית משפט השלום בתל-אביב, שבו הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי גרושתו, והשניה, בת"פ 5518/03 של בית משפט השלום בתל-אביב, שבו הורשע המערער בעבירת איומים כלפי גרושתו.

3.         ערעורו של המערער על הרשעתו בת"פ 6598/05 הנ"ל, נדחה בע"פ 38630-03-10 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב וערעור שהגיש על הרשעתו גזר דינו, בת"פ 5518/03 הנ"ל, בע"פ 7891/09, של בית המשפט המחוזי בתל אביב, נדחה אף הוא. ההכרעה בשני הערעורים ניתנה בין מתן ההחלטה בבית הדין המחוזי לבין הדיון בבית הדין הארצי, והוגשה לאחרון כחלק מטיעוני המשיבה.

4.         בנוסף, והדבר שימש כרקע להשעיה הזמנית נשוא ענייננו, הורשע המערער גם בת"פ 5927/07 של בית משפט השלום בתל-אביב, בעבירת איומים, בגין השמעת איום כלפי גרושתו במהלך השמעת עדותה באולם בית המשפט, בת"פ 5518/03. ערעורו על אותה הרשעה נדחה בע"פ 7694/09 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. עקב כך, הורשע המערער על ידי בית הדין המשמעתי של מחוז תל-אביב, במסגרת בד"מ 156/08, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, ובעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית הדין המשמעתי גזר עליו בגין כך, עשרה חודשי השעיה בפועל, המצטברים לכל עונש השעיה אחר שהוא מרצה. בנוסף, הורשע המערער בעבר, בהקשר לסכסוך עם גרושתו, בתיק בד"מ 117/99, בעבירה של עשיית הסכם בלתי חוקי עם לקוח, לשם הברחת רכוש מבת זוגו. באותו עניין נגזר עליו בערכאות המשמעתיות, לאחר שערעורו נדחה על ידי בית המשפט העליון בעל"ע 9013/05, עונש של חמש שנות השעיה, האמור להסתיים ביום 29.8.11. בשל הצטברות העונשים המשמעתיים הנ"ל, מושעה כעת המערער בפועל מלעסוק בעריכת דין עד ליום 29.6.12.

5.         כרקע לערעור שבפניי חשוב לציין, כי המערער הגיש לבית המשפט העליון, בקשת רשות ערעור על שלושת פסקי הדין של בית המשפט המחוזי המפורטים בפסקאות 3 ו-4 לעיל במסגרת רע"פ 1035/11. בהחלטה מיום 14.7.11, שנתנה לאחר הדיון בערעור שלפניי, דחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ס' ג'ובראן, את הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לפסקי הדין בע"פ 7694/09 וע"פ 38630-03-10. לעומת זאת, החליט בית המשפט העליון, כי בקשת המערער להתיר לו רשות ערעור, לגבי ע"פ 7891/09 (המתייחס לת"פ 5518/03), תועבר להרכב של שלושה שופטים. הדיון בבקשה בפני מותב תלתא של בית המשפט העליון נקבע ליום 1.3.12.

החלטת בית הדין המחוזי

6.         בית הדין המשמעתי המחוזי, בהחלטתו מיום 7.7.10 להורות על השעייתו הזמנית של המבקש, קבע כי במעשה המערער דבק קלון חד משמעי וברור. זאת, הן בשל הדרך האלימה, הכוחנית והאכזרית, שבה פעל המערער כדי לפגוע בגרושתו, והן בשל האלימות המילולית והאיומים, אותם הפנה כלפי, באופן אובססיבי. בית הדין קבע, כי המערער התנהג כמי שלא שועה לכללים ולעקרונות שהמערכת, אליה הוא משתייך, אמונה על שמירתם, וגילה חוסר שליטה עצמית ואופי פגום. עוד קבע בית הדין, כי גם אם מדובר בהתנהגות שהיא מחוץ למסגרת תפקידו המקצועי של עורך הדין, אין בכך כדי למתן את הקלון שדבק בה.

7.         בית הדין קבע עוד, כי נסיבותיו האישיות של המערער אינן מצדיקות הימנעות מנקיטת האמצעי של השעיה זמנית, במיוחד משום שהמערער לא מצא לנכון להביע חרטה על מעשיו, והוסיף כי המערער לא פרש בפני בית הדין תשתית עובדתית מאומתת, לפיה השעיה זמנית מעיסוקו, בעת הזאת, תפגע בו מבחינה כלכלית או בכל דרך אחרת, מה-גם שהוא מרצה בתקופה זו עונשי השעיה בתיקים אחרים. בית הדין התייחס גם להתנהגותו של המערער בדיון בפניו, אותה כינה "דורסנית ומשתלחת", וגם להערות החריפות שהושמעו בעניין התנהגותו על ידי מותבי בית משפט השלום שדנו בעניינו בת"פ 5518/03, ובת"פ 6598/05.

8.         בית הדין המחוזי גם דחה את בקשת המערער להורות על השעיה זמנית חלקית בעניינו, ולא על השעיה מלאה. בית הדין קבע, כי במעשיו "עטה המשיב (המערער- מ.ה.) כלימה גם על כלל ציבור עורכי הדין, המוחזק בכללותו כנאמן ואמין בקרב הציבור הרחב, ואסור שאמון זה יתערער בשל מעשים מעין אלו". בית הדין קבע, כי בנסיבות העניין, הנזק התדמיתי ללשכה ולחבריה, חמור בהרבה מהפגיעה בחופש העיסוק של המערער, אשר "אינו ראוי, אפוא, לבוא בקהל ישרים" ולכן מוצדקת השעייתו הזמנית.

פסק דינו של בית הדין הארצי

9.         בית הדין הארצי, בפסק דינו מיום 16.2.11, אישר את קביעת בית הדין המחוזי, כי במעשי המערער דבק פגם מוסרי חמור, השוקל כדי קלון. בית הדין הארצי הוסיף וציין, כי העובדה שלאחר הדיון בבית הדין הארצי, אישר בית המשפט המחוזי את הרשעותיו של המערער בתיקים הפליליים שעליהם בוססה הבקשה להשעיה זמנית, מפחיתה את מידת הזהירות שעליו לנקוט בה בבוחנו את הבקשה להשעיה זמנית. עוד ציין בית הדין, כי מאחר שהקביעות המרכזיות בפסקי הדין הפליליים שנתנו נגד המערער הן קביעות מהימנות, המעוגנות בחומר הראיות, סיכוייו של המערער להביא את הרשעתו לבחינה בגלגול שלישי, אינם רבים. בית הדין ציין, כי על אף הנסיבות האישיות שהוצגו על ידי המערער, האינטרס הציבורי וכבוד המקצוע, גוברים על האינטרס האישי של המערער, זאת בפרט שעה שהוא מצוי בהשעיה בשל הליכים משמעתיים אחרים, ולאחר שהודיע לבית הדין הארצי כי בחר להפסיק לעסוק במקצוע, ולהתמקד בעניינו האישיים.

תמצית טענות המערער

10.        בערעור לפניי, מיקד המערער את ערעורו בשאלת אורכה ומידתיותה של תקופת ההשעיה הזמנית, הבלתי מוגבלת, שנקבעה לגביו בהחלטת בית הדין המחוזי ואושרה על ידי בית הדין הארצי. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון לגבי התיקים הפליליים נשוא החלטת ההשעיה הזמנית, בקשה שלטענתו, סיכוייה להתקבל טובים. עוד התבסס על העובדה שגרושתו, הן בתגובה שהגישה לבית המשפט העליון ברע"פ 1035/11, והן במכתב מיום 1.6.11, ששיגרה לבית משפט זה, הודיעה כי היא חוזרת בה ומבטלת כל תלונה שהגישה כלפי המערער, וכי אין לה עניין בהרשעתו או בענישתו.

11.        עוד טען המערער, כי על בית הדין המשמעתי היה, למצער,לקצוב את תקופת חלותה של ההשעיה הזמנית, וכי הוא הופלה בעניין זה לרעה לעומת עורכי דין אחרים, אשר, בניגוד אליו, נידונו גם לעונשי מאסר בפועל, ואף על פי כן הוטלו עליהם תקופות השעיה קצרות שלא עלו על שנה, ולעיתים קרובות הסתכמו בחודשים ספורים. לטענת המערער, עד למועד הדיון בערעור (1.6.11), הוא הספיק לרצות אחד עשר חודש השעיה, ואין להתיר את המשך ההשעיה הזמנית מעבר לכך. עוד טען המערער, כי לאור הוראת סעיף 78(ז) לחוק הלשכה, המורה כי יש לנכות את תקופת ההשעיה הזמנית מכל תקופה של השעיה בפועל, הטלת ההשעיה הזמנית לגביו תחייב את בית הדין המשמעתי, בבוא היום, כאשר ידון בבקשה שתוגש לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, ככל שתוגש, להטיל עליו עונש השעיה העולה על תקופת ההשעיה הזמנית.

12.        המערער ביקש להדגיש, כי כל העבירות בהן הורשע לא היו קשורות למקצועו או לייצוג לקוחות על ידו, וכולן ממוקדות במאבק מר, עוצמתי וקשה, שניהלה כלפיו גרושתו. עוד ציין, כי בעקבות ההליכים המשפטיים בהם היה נתון, הוא מובטל מאונס, ואינו מצליח להתפרנס מזה כעשר שנים. הוא מכר את כל נכסיו לצורכי קיום ופירעון מזונות לגרושתו ולילדיו. לטענתו, ראוי להתחשב גם בנתונים אלה, כאשר דנים בקביעת האמצעי של השעיה זמנית.

תמצית טיעוני המשיבה

13.        ב"כ המשיבה מבקש לדחות את הערעור. לטענתו, החלטת הערכאות קמא מבוססות כדבעי, וכי במעשים בהם הורשע המערער דבק קלון ברור. לטענת ב"כ המשיבה, לא ייתכן שאדם שהורשע בעבירות פליליות חמורות, ויש לו גם עבר משמעתי חמור, ימשיך לעסוק במקצוע עריכת הדין. לטענתו, המחוקק, בסעיף 78(ב) לחוק הלשכה, לא התעלם מן הנזק העלול להיגרם לעורך דין שהורשע בפלילים על ידי הערכאה הדיונית ועקב כך הושעה זמנית, אך בסופו של יום, זוכה על ידי ערכאת הערעור. אולם, בהסתמך על הנאמר בעל"ע 19/88, עו"ד אברהם אייזמן נ' הועד המחוזי, פ"ד מב(4) 377, טען ב"כ המשיבה, כי השיקול הדומיננטי בהקשר זה חייב להיות הדאגה לאינטרס הציבור בכללותו, ואותו אינטרס מחייב שעו"ד שהורשע בעבירות חמורות שיש עימן קלון, לא יוכל לכהן כעורך דין, כל עוד לא התבררה פרשת האישומים נגדו סופית.

14.        ב"כ המשיבה טוען עוד, כי לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער ובמידה ובקשת רשות הערעור תידחה, תעתור המשיבה, במסגרת הליך לפי סעיף 75 לחוק הלשכה, לעונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין. לטענת ב"כ המשיבה, לנוכח העובדה שבבד"מ 156/08, שבו הושתו על המערער, עקב הרשעתו בת"פ 5518/03, עשרה חודשי השעיה בפועל, ניתן להסיק כי העונש המשמעתי שיוטל עליו בהליך כאמור, בגין שתי ההרשעות הפליליות האחרות, נשוא ההשעיה הזמנית, יהיה חמור הרבה יותר. לפיכך, לדבריו, יש לדחות את הטענה שמשך ההשעיה הזמנית, עד לסיום הדיון בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער, יהיה בלתי מידתי.